סגנון "אר-דקו"

חזית בית קולנוע R.C.A בניו-יורק ומצית "קוקטייל".

ויליאם אן אלן, בניין קרייזלר - דלתות מעליות

ויליאם אן אלן, בניין קרייזלר, ניו-יורק, 1928-1930

ז'אק דונאן, מחיצה מצופה בלכה, 1925

ז'אק רוהלמן, ארון פינה מעץ הבנה, משובץ שנהב, 1916.

מקורות השראה לאר-דקו: אמנות מצרית, דגמים מזוגזגים, צורות גיאומטריות גבישיות.

אר-דקו הוא כינוי לסגנון עיטורי שהחל להופיע בעשור הראשון של המאה ה-20 (במקביל לאר-נובו) אך פריחתו התרחשה בשנות ה-20 וה-30 של המאה (במקביל למודרניזם). הסגנון התפשט מצרפת לבריטניה ולארה"ב. הוא מתאפיין בצורות גיאומטריות כפסים, זיגזגים, קרני שמש, שימוש במוטיבים מן הטבע ללא הצללה (השטחה), שימוש בצורות שלקוחות מתרבויות קדומות כמו מאמנות מצרית – דגמי לוטוס ופפירוס, פירמידה ועוד. העיטור היווה חלק מהחפץ שאי אפשר לוותר עליו.

בשנות ה-20 וה-30 כשהתפתח המודרניזם, התייחסו המעצבים מזרם זה אל ה"אר-נובו" כ"טעם רע" בשל קוויו המפותלים והשימוש בצורות אורגניות הלקוחות מן הטבע.

המוצרים שעוצבו באר-דקו המוקדם, היו בעיקר מתחום הריהוט והאופנה. הם היו יקרים במחירם ויוקרתיים בחומר, בצבעוניות ובגימור המלוטש. הם יועדו לשכבת אוכלוסיה אליטיסטית.